טור אף פעם לא איבד כבש לפני זה, ואביו לעולם לא יוותר לא על כך. גרוע יותר, הוא שנא את הרעיון שאחד הכבשים אבוד, לבדו, פגיע בתוך הערבה. הוא שנא לראות משהו חף מפשע סובל.
טור רץ אל ראש התלולית וסרק את האופק עד שמצא אותה, הרחק, במרחק כמה גבעות: הכבש היחיד, הסימן האדום על גבו. היה זה הפראית שבחבורה. לבו צנח כשגילה כי לא רק שהכבשה ברחה, אבל בחרה גם, מכל המקומות, לנוע מערבה, אל דארקווד.
טור לגם. דארקווד היה מחוץ לתחום – לא רק עבור הכבשים, אלא גם עבור בני אדם. היה זה מקום מחוץ לגבולות הכפר, ומאז שלמד ללכת, טור ידע שלא להעז להיכנס לשם. הוא לעולם לא נכנס. ללכת לשם,
האגדה סיפרה, היה מוות בטוח, היערות לא מסומנות ומלאות חיות זדוניות.
טור הביט למעלה על השמיים המחשיכים, מתלבט. הוא לא יכל לתת לכבשתו ללכת. הוא חשב שאם יזוז מהר, יוכל להחזיר אותה בזמן.
לאחר מבט אחרון אחורה, הוא הסתובב וזנק בריצה מהירה, מתרחק לכיוון מערב, אל דארקווד, עננים עבים מתאספים מעליו. הייתה לו הרגשה טובענית, אך נראה כאילו רגליו הובילו אותו על דעת עצמם. הוא הרגיש שאין דרך חזרה, אפילו אם היה רוצה.
היה זה כמו לרוץ אל תוך חלום רע.
*
טור האיץ במדור סדרת הגבעות מבלי לעצור, לתוך החופה של דארקווד. השבילים פסקו איכן שהיער התחיל, והוא רץ בטריטוריה לא מסומנת, עלי הקיץ כסוסות מתחת לרגליו.
ברגע שנכנס ליער הוא נבלע על ידי החשכה, האור חסום על ידי עצי האורן המתנשאים לעל. היה פה גם קר יותר, וכשחצה את הסף, הוא הרגיש צינה. זה לא היה רק מהחשכה, או הקור – היה זה ממשהו אחר. משהו שלא יכל לתת לו שם. הייתה זו הרגשה ש... צופים בך.
טור הביט למעלה על הענפים העתיקים, מסוקסים, עבים יותר ממנו, מתנדנדים ומחריקים ברוח קלה. הוא בקושי עבר חמישים צעדים לתוך היער כשהתחיל לשמוע קולות חייתיות מוזרות. הוא הסתובב ובקושי יכל לראות את הפתח ממנו נכנס; הוא הרגיש כבר עכשיו כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.
דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.
אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.
הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.
לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.
טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.
שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.
טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.
לאחר