לא, חשב הוא. זה לא יכול להיות.
"אבל אבא –"
"שקט!" צרח האב, כל כך צווחני שהצרחה חתכה את האוויר. "מספיק איתך. הנה הם באים. זוז מהדרך, ומיטב שתשמור על הנימוסים שלך כל עוד הם כאן".
אביו התקרב ועם יד אחת דחף את טור הצידה, כאילו היה איזה חפץ הוא העדיף שלא לראות. כפות ידיו הבשריות עקצו את חזהו של טור.
מאומה גדולה פרצה, ותשבי הכפר נשפכו החוצה מבתיהם, ממלאים את הרחובות. ענן צומח של אבק בישר את הקרוון, ורגעים מאוחר יותר הם הגיעו, שתים עשרה מרכבות סוסים, עם רעש כמו ברק אדיר.
הם נכנסו לעיר כמו צבא פתאומי, נעצרים קרוב לביתו של טור. סוסיהם, פזז במקום, מחרחר. לקח זמן רב לענן האבק להתיישב, וטור בחרדה ניסה להציץ בשריונם, נשקם. הוא מעולם לא היה קרוב כל כך לכסוף, ולבו חבט.
החייל על הסוס המובילה ירד. הנה הוא היה, אמיתי, אחד מהכסופים באמת, מכוסה בשריון שרשרת מבריק, חרב ארוך על חגורתו. הוא נראה בשנות השלושים שלו, גבר אמיתי, זיפים על פניו, צלקות על הלחיים שלו, ואף מעוקם מקרב. הוא היה הבן אדם האיתן ביותר שטור ראה אי פעם, פעמיים ברוחב על כל השאר, בעל אשרת שאמרה כי הוא היה האחראי.
החייל קפץ למטה אל תוך לכלוך הרחוב, הדורבנות שלו מצלצלות בעודו מתקרב אל שורת הבנים.
פה ושם ברחבי הכפר עשרות בנים עמדו בדום, מקווים. הצטרפות לכסופים פרושה היה חיים בכבוד, של קרב, של מוניטין, אדמות הכי נבחרות, חיי התהילה. זה אומר כבוד למשפחתך, וכניסה ללגיון היה הצעד הראשון.
טור בחן את המרכבה המוזהבת הענקית, וידע שהם יוכלו להחזיק רק מפר מוגבל של מגויסים. הייתה זו ממלכה גדולה, והם היו צריכים לבקר בהרה כפרים. הוא לגם, מבין כי סיכוייו היו מרוחקים עוד יותר ממה שחשב. הוא יצטרך לנצח את כל הבנים האחרים הללו – רבים מהם לוחמים משמעותיים – כולל שלושת אחיו. הייתה לו הרגשת טביעה.
טור בקושי הצליח לנשום כשהחייל התהלך בשתיקה, מודד את שורות המקווים. הוא התחיל בצד הרחוק של הרחוב, ואז עשה סיבוב לאט. טור הכיר את כל הבנים, כמובן. הוא ידע גם, בסודיות, שכמה מהם לא רצו להיבחר, למרות שמשפחותיהם רצו לשלוח אותם. הם היו מפוחדים; מהם יצאו חיילים אומללים.
טור בער מהשפלה. הוא הרגיש כי מגיע לו להיבחר כשם שהגיע לכל אחד מהם. רק בגלל שאחיו היו מבוגרים יותר וגדולים יותר וחשקים יותר לא אמר שלו לא הייתה זכות לעמוד ולהיות נבחר. הוא בער משנאה כלפי אביו, וכמעט שלא יצא מתוך עורו, כשהחייל התקרב.
החייל נעצר, בפעם הראשונה, מול אחיו. הוא בחן אותם מלמעלה למטה, ונראה מרושם. הוא שלף את ידו, ותפס את אחד הנדנים שלהם, ומשך בו, כאילו כדי לבדוק עד כמה חזק הוא היה.
חיוך עלה על פניו.
"עדיין לא השתמשת בחרב שלך בקר, נכון?" הוא שאל את דרייק.
טור ראה את דרייק מתוח בפעם הראשונה בחייו. דרייק בלע.
"לא, אדוני. אבל השתמשתי בו פעמים רבות בתרגול, ואני מכווה –"
"בתרגול!"
החייל שאג מצחוק והסתובב אל החיילים האחרים, אשר הצטרפו אליו, וצחקו לדרייק בפרצוף.
דרייק הפך לאדום בהיר. זו הייתה הפעם הראשונה טור ראה את דרייק נבוך – בדרך כלל, היה זה דרייק שהביך אחרים.
"ובכן, אם כך אני בוודאות אגיד לאויבים שלנו לפחד ממך – אתה שמניף את חרבך בתרגול!"
המון החיילים צחק שוב.
החייל פנה אז אל אחיו האחרים של טור.
"שלושה בנים מאותו המלאי", אמר הוא, בעודו משפשף את הזיפים על סנטרו. "זה יכול להיות שימושי. כולכם במידה הטובה. אבל, לא נבחנתם. תצטרכו הרבה אימונים עם תרצו לעבור את הסף".
הוא עצר.
"אני מניח שנוכל למצוא מקום."
הוא הנהן לכיוון קרון האחורית.
"כנסו פנימה, ותהיו זריזים. לפני