החייל התקרב אל טור, ואביו התרחק לאחור.
"האם אתה יודע את העונש על העלבת הכסוף?" התיז החייל.
לבו של טור פעם, אבל הוא ידע שאינו יכול לסגת.
"אנא, סלח לי, אדוני", אביו אמר. "הוא ילד צעיר ולכן –"
"אני לא מדבר איתך", אמר החייל. במבט של קמילה הוא אילץ את אביו של טור להסיט את מבטו.
החייל הסתובב חזרה אל טור.
"תענה לי!" אמר הוא.
טור בלע, לא מסוגל לדבר. זה לא היה כיצד הוא דמיין לעצמו בראש שזה יקרה.
"להעליב את הכסוף זה להעליב את המלך עצמו,"ענה טור בהכנעה, מדקלם את מה שלמד מהזיכרון.
"כן", אמר החייל. "מה שאומר שאני יכול לתת לך ארבעים צליפות אם אבחר".
"לא התכוונתי להעליב, אדוני", אמר טור. "אני פשוט רוצה להיבחר. חלמתי על זה כל חיי. בבקשה. תנו לי להצטרף אליכם".
החייל הביט בו ולאט לאט, המראה שלו התרכך. אחרי הפסקה ארוכה, הוא ניער בראשו.
"אתה צעיר, ילד. יש לך לב גאה. אבל אינך מוכן. תחזור אלינו כשתהיה גמול".
עם זה, הוא הסתובב והסתער משם, בקושי מסתכל על בנים אחרים. הוא עלה על סוסו במהרה.
טור, שבור לב, צפה איך הקרוון התחיל לנוע; מהר כפי שהופיעו, הם נעלמו.
הדבר האחרון שטור ראה היו אחיו, היושבים באחורית המרכבה האחרונה, מביטים החוצה עליו, מגנים, לועגים. אותם הובילו מול עיניו, הרחק מכאן, אל החיים הטובים יותר.
בפנוכו, טור הרגיש כאילו רוצה למות.
כשההתלהבות סביבו דעכה, הכפריים חמקו חזרה את תוך בתיהם.
"אתה מבין עד כמה טיפשי התנהגת, ילד שטותי?" התיז אביו של טור, ומשך את כתפו. "אתה מבין שיכולת להרוס את סיכויים של אחיך?"
טור הבריש את ידי אביו מעצמו בגסות, והאב שלף אותם חזרה וחבט עם גב היד שלו לרוחב פניו.
טור הרגיש את העקיצה של זה, והביט בחזרה על אביו. חלק ממנו, בפעם הראשונה, רצה להחזיר את המכה לאבא בחזרה. אבל הוא החזיק את עצמו.
"לך תביא את הכבשים שלי, ותחזיר אותם חזרה. עכשיו! וכשתחזור, על תצפה לארוחה ממני. אתה תפספס את הארוחה שלך הלילה, ותחשוב על מה שעשית".
"אולי לא אחזור בכלל!" צעק טור בעודו מסתובב ונסער הרחק משם, הרחק מביתו, לכיוון הגבעות.
"טור!" צעק אביו. כמה מהכפריים שנשארו ברחוב עצרו והסתכלו.
טור פתח טיפוף, ואז בריצה, חושק להגיע רחוק מהמקום הזה ככל שאפשר. הוא בקושי הבחין שהוא בוכה, דמעות זולגות על פניו, בעוד שכל החלומות שאי פעם היו לו מרוסקים.
פרק שתיים
טור נדד במשך שעות בין הגבעות, מפעפע, עד שלבסוף הוא בחר גבע והתיישב, ידיים מצטלבות מעל רגליו, וצפה על האופק. הוא ראה את המרכבות נעלמות, ראה את ענני האבק אשר השתתהו שעות לאחר מכן.
לא יהיו עוד ביקורים. עכשיו הוא היה מיועד להישאר כאן בכפר הזה למשך שנים, מחכה להזדמנות נוספת - אם הם יחזרו אי פעם. אם אביו אי פעם יאשר לו את זה. עכשיו יהיו אלה רק הוא ואביו, לבד בבית, והאב בטוח יוצאי את כל עומק הזעם שלו עליו. הוא ימשיך להיות המשרת של אביו, שנים יעברו, והוא יגמור בדיוק כמהו, תקוע כאן, חיי חיים עלובים, חיים של עבד - בעוד שאחיו ירוויחו תהילה ומוניטין. העורקים שלו בערו מהשפלה של כך. אלה לא היו החיים שהוא צריך היה לחיות. הוא ידע זאת.
טור שבר את מוחו בחיפוש משהוא שאפשר היה לעשות, דרך כלשהי בה יוכל לשנות את המצב. אבל לא היה שום דבר לעשות. אלה היו הקלפים החיים חלקו לו.
לאחר שעות של ישיבה, הוא קם מעוצב והתחיל בדרכו חזרה למעלה בגבעות המוכרות, גבוה וגבוה יותר. באופן בלתי נמנע, הוא נסחף חזרה אל העדר, בתלולית הגבוהה. כשטיפס, השמש הראשונה ירדה מהשמיים, והשנייה הגיע אל שיאה, משליחה גוון ירקרק. טור לקח את זמנו בעודו הולך לאיטו, בהיסח דעת הוריד