שלטונו הראשונה הרחיב את שטחה של המדינה הארמנית מהנהר. קורה והים הכספי עד הנהר. ירדן והים התיכון מ' ומהשור הקיליציאני להרים ההודיים. התקופה השנייה של שלטונו של טיגראן השני (70-56 לפני הספירה) התאפיינה במלחמת הגנה עם רומא, שהפיצה את התפשטותה למזרח וביקשה להכניע את ארמניה ואת כל טרנס-קווקזיה לכוחה. הלגיונות הרומיים בראשות לוקולוס, שחלם על חורבן "קרתגו הארמנית" – בירת ארתשת, הובסו לחלוטין על ידי צבאו של טיגראן השני ומיליציות העם על הגישות הדרומיות לאראט. אך לאחר התבוסה שהנחיל פומפיוס לבעל בריתו של טיגראן השני מיטרידטס השישי אאופטור, המלך הארמני, בשל היעדר הזדמנויות להמשיך במאבק נוסף, ראה שנכון יותר לסכם הסכם שלום עם רומא (65 לפנה"ס) במחיר של נטישת אדמות סוריה ואסיה הקטנה; בצעד זה הוא הצליח להגן על השטח העיקרי של המדינה. ארמניה של עידן הארטשסיד (189-1 לפנה"ס) הייתה מדינה רבת עוצמה של מה שנקרא. טיפוס הלניסטי. היצרנים העיקריים היו: ב"אדמה המלכותית" האיכרים הקהילתיים – שינאקאנים, ובקרקעות בבעלות פרטית – עבדים – משקים. למלך, לאצולה ולכוהנים היו אחוזות עצומות משלהם – דאסטקרטים ואגרקים, שבהם נוצל עבודתם של עבדים-משקים ואיכרים שנמלטו מהקהילה הכפרית. היו המקדשים העשירים ביותר במזרח עם אחזקות אדמה עצומות ועבדים רבים.
